סער של יום חדש?

מעטים הפוליטיקאים המקצועיים בארץ אשר ניתן להצביע במדויק על היום בו השילו מעצמם את קליפת העסקנות המפלגתית והבשילו לכדי מנהיגות של ממש. אתמול, בעצרת הזיכרון ה-14 להירצחו של יצחק רבין, קילף גדעון סער, שר החינוך, את הקרום שליווה אותו והפך לאחד המנהיגים הראויים של תנועת "הליכוד", מתמודד ודאי בבחירות הפנימיות הבאות מול בנימין נתניהו.

הליכוד היא מפלגה רב גונית. אולי מפלגת ההמון היחידה שנותרה בזירה הפוליטית הישראלית, המקבצת בתוכה מגוון רב של דעות ומקיימת מדי פעם בחירות דמוקרטיות הקובעות את עתיד התנועה. אין עוד מפלגה בישראל בה דרים יחדיו משה פייגלין, מבכירי זו ארצנו ו-"מנהיגות יהודית", יחד עם מתונים כגון דן מרידור ומיקי איתן.

אפשר לחלק את המחנות בליכוד ל-2: ליברלים מול שמרנים. מאז הסתלקותו הפוליטית של מנחם בגין, המנהיג הכל יכול של התנועה, שולט בליכוד המחנה השמרני. למרות זאת ישנן דוגמאות רבות למהלכים ליברליים שהובילו נציגים בודדים כגון: מרידור, בני בגין, מיקי איתן ומשה ארנס.

המחנה הליברלי בליכוד מוזן מהגותו של זאב ז'בוטינסקי, שניסה מאז ומעולם ליישב את הסתירה בין התמיכה שלו בתנועה לאומית בדלנית- קרי הציונות- יחד עם אמונה חסרת פשרות בערכי הליברליות האוניברסלית. המחנה השמרני  מוזן מאתוס המחתרות- אצ"ל ולח"י גם יחד. מנחם בגין הצליח, תוך כדי הפגנת חכמה פוליטית נדירה, לאחד תחתיו את שני המחנות. בגין מיצב עצמו כממשיך דרכו של ז'בוטינסקי בתחום הליברלי ונאבק בשם אותו ליברליזם בטוטאליטריות של מפ"אי ומנהיגה בן גוריון. מאבק חשוב במיוחד הוא המאבק לביטולו של הממשל הצבאי על ערביי ארץ ישראל, אותו הוביל בגין.

באותו זמן בו הציג את עצמו בגין כליברל ממשיך דרכו של ז'בוטינסקי, הצליח לגלם בדמותו את המיתוסים הרבים של השמרנות המחתרתית באמצעות שימוש במסורת ישראל סבא (נאומים עם כיפה היו דבר שבשגרה), הילת לוחם מחתרת עשוי ללא חת וכמובן יכולת דמגוגית בלתי נתפסת לאור הדלות הקיימת היום בנואמי ישראל. השילוב הזה בין השמנות והליברליזם השאירו את השליטה בליכוד בידיו של בגין במשך עשרות שנים, ברובן נדד בשממה האופוזיציונית ונע בין כשלון אלקטוראלי אחד למשנהו.

לאחר הסתלקותו של בגין החלו הכוחות הפועלים בליכוד להיאבק באופן גלוי. על פניו נדמה כי  השמרנות היא החזקה יותר בתוך מוסדות התנועה. בכל הבחירות הפנימיות עד כה זכו נציגי הפלג השמרני בבכורה: יצחק שמיר, בנימין נתניהו ואריאל שרון. המפסידים נטו להיות אנשי הפלג הליברלי, בני בגין הוא הדוגמה הבולטת לכך.

גדעון סער הוא מקרה מעניין. בנושאים מסויימים מדובר במנהיג פרוגרסיבי. במשך שנים שימש כיו"ר שדולת הנשים בכנסת. לאחר הרצח בבר-נוער, היה סער ראשון הצועדים בהפגנת הנגד. סער הוא תל-אביבי מוצהר וגאה, על כל הסימבוליות הערכית המשתמעת מכך. יחד עם זאת, הקפיד סער להיות חביב הפייגלינים בבחירות האחרונות בליכוד. הצהיר כי יבטל את לימודי "הנאכבה" ביומו הראשון כשר חינוך והציג בליכוד אופוזיציה ימנית למספר מהלכים נוספים.

האם יצליח סער להיות המנהיג הראשון בתנועת הליכוד, מאז מנחם בגין, שמאחד את הפלג הליברלי והשמרני תחת כנפיו? יכול להיות. אם יעשה כך, הכירו את יו"ר הליכוד הבא ואולי ראש הממשלה הבא שלכם.

פרוש דני, פרוש

לכבוד חבר הכנסת דניאל בן סימון,

כחבר מפלגת העבודה, הצבעתי עבורך בפריימריז האחרונים מתוך תקווה כי אנשים כמוך יחוללו את השינוי הדרוש במפלגה. האמנתי כי ככל שיכנסו אנשים כמותך לעשייה המפלגתית תהפוך מפלגת העבודה למפלגה סוציאל דמוקרטית אמיתית שמקדמת ערכי שלום, שוויון וסולידאריות חברתית.

לצערי, קשה לומר כי זו הדרך בה בחרה המפלגה תחת הנהגתו של אהוד ברק.

ההצטרפות המבישה לקואליציה ימנית קיצונית, ההתנערות מערכי הסוציאל דמוקרטיה ויצירת מרחב איזורי עוין שאינו מאפשר את קידומו האמיתי של תהליך השלום בין ישראל לפלשתינים, כל אלו מהווים אות קלון על המפלגה שמתיימרת כאמור לייצג את "השמאל" הישראלי.

לשמחתי, ישנם מספר חברי כנסת מטעם המפלגה ששומרים, בקושי, על צביון המפלגה. חבורת "המורדים". כידוע לך, על מנת שמהלכם של חברי הכנסת יקרום עור וגידים הם זקוקים לחבר כנסת נוסף שיאפשר את פילוג הגווייה המכונה סיעת העבודה בכנסת הנוכחית.

כחבר מפלגה אני קורא לך להיות "המורד" החמישי ובכך לתת את האות להחייאת השמאל הישראלי. ההיסטוריה מוכיחה כי חייבת להיות מפלגת שמאל-מרכז בדמות העבודה שכוחה במותנה, על מנת לגבש סדר יום שמאלי-חברתי במדינת ישראל. מפלגת העבודה במתכונתה הנוכחית אינה מסוגלת להיות הגוף הגדול והחזק בשמאל הישראלי.

פרישה של המורדים והקמת קבוצה עצמאית בכנסת שתהווה את הבסיס לכל התארגנות שמאל חדשה שתקום, או שתנסה לחזור לעמדות כוח בתוך מפלגת העבודה, תהיה המהלך הנכון ביותר של השמאל הישראלי.

אם עתידה של מדינת ישראל והשמאל הישראלי חשוב לך, אנא עשה מעשה.

נועם תירוש.

לאונרד כהן

כמעט בלי להתכוון, הפיק לאונרד כהן באיצטדיון רמת גן את הפגנת השמאל הגדולה ביותר בחמש השנים האחרונות.  לא, "הפסטירבין" אינו הפגנת שמאל. מזמן כבר לא.

היציעים המוקפים בשלטים הקוראים "שלום" בשלוש השפות המשפיעות על חיינו, האוטובוסים עם צופים פלשתינים שהגיעו בשנייה האחרונה, ממש לפני שסבא ליאו עלה לבמה לעשות את מה שהוא יודע הכי טוב. הכי טוב אחרי אומנות החיזור. אולי מדויק יותר לומר, הכי טוב אחרי אומנות הכתיבה על אומנות החיזור.

התמיכה הבלתי מסויגת שהביע בפעילות "פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלשתיני"', שמצידם הקימו אוהל ענק בסמוך לשערי האיצטדיון וחילקו לעוברים ושבים את הסטיקר המופלא שלהם: "זה לא ייגמר אם לא נדבר".

נכון, התורים בכניסה לשערים, בזמן שהחבר ל. כהן כבר סיים עם השיר השני והשלישי של המופע המתוזמן היטב, העיקו, אך אולי סוף סוף יבינו האליטיסטים ושאר עמח'ה ישראל מה עוברים אוהדי הכדורגל על בסיס שבועי.  אבל מה זה קצת תורים לעומת לאונרד כהן שעומד על במה מושקעת מול 50,000 אלף ישראלים באקסטזה וקורא להם ללכת בשלום, ומברך את כל עם ישראל בברכת הכוהנים העתיקה כמעט כמוהו?

נסיים בשירו של כהן, "נזיר חולה אהבה", מתוך: "ספר הכמיהה", בתרגומו של קובי מידן:

"גילחתי את ראשי

לבשתי גלימה

אני ישן בפינתו של תא

על הר בגובה אלפיים מטר

מדכא כאן

הדבר היחיד שאיני זקוק לו

הוא מסרק"

הדבר היחיד שאנחנו כן זקוקים לו הוא קורטוב נאה של נורמליות. תודה לך מר כהן שהצבת מראה על מה שחסר כאן.

משבר השבוע הראשון

לאחר שבוע של פריחה רומנטית ביחסיי עם הבלוג. מצאתי את עצמי זונח ונוטש בשבוע שלאחר מכן. ארוחת החג ואווירת "הביחד" כנראה מנעו ממני לחמוק לעולם הווירטואלי. אי לכך, קבלו את התנצלותי הכנה (כל הבודדים שנכנסו לעקוב בימים האחרונים) והציצו במאמר שכתבתי לוואינט

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3780835,00.html

הסוציאליזם ב-"שמאל הלאומי"

לאחר שלב הקיטורים, הדיונים, ההתנצלויות והריבים, החל השלב האמיתי. ניתוח עמוק של מסמך "השמאל הלאומי". על הסיבות מדוע יש לעסוק במסמך זה כתבתי כבר בפוסט הראשון שלי:

http://noamtirosh.wordpress.com/2009/09/12/השמאל-הלאומי-הספריניביזם-נגד-הביילינ/

ד"ר אורי אמיתי בבלוג שלו: "יהודית, דמוקרטית, ישירה", פתח את הדיון עם "אמנת הזכויות והחובות" אותה מציעים הספרי ויניב. אני אפתח דווקא בנושא הסוציאליזם הלאומי שמציעים השניים. אם כן, למי שציפה גדולות ונצורות מצופה אכזבה רבתי. עומקו של הדיון בסוציאליזם זהה לשפה הגבוהה בה השתמשו השניים על מנת להעביר את רעיונותיהם- דהיינו אין כזה.

בתחילה פותחים הספרי ויניב בביקורת הנפוצה על השמאל הישראלי השבע וזיקתו לסוציאליזם:

"כל העולם יודע שהקפיטליסטים בימין והשמאל סוציאליסט, רק אצלנו החזירים הם בעיקר בשמאל. בעיקר בשמאל. השמאל שלנו הוא היחיד בעולם שנתן גט כריתות לשכבות החלשות, לפועלים, לחוסכים, למעמד הבינוני המתפרנס למחייתו" (עמ' 14)

יש צדק בביקורת הזו. רבים וטובים דנו בסוגייה. מספיק להזכיר את "התוכנית לייצוב המשק" , שהפכה את כלכלת ישראל מכלכלה סמי-סוציאליסטית לכלכלה ליברלית קפיטליסטית מובהקת. שמעון פרס, הסוציאליסט הגדול, היה מראשי התוכנית ואלמלא מפלגת העבודה דאז, המהפך האמיתי בישראל, המהפך הכלכלי, לא היה מתרחש. אולם כמו בשאר המקומות בטקסט הלאומי, הספרי ויניב אינם מציעים פתרונות רציניים לבעיות ולביקורות אותן הם מעלים:

"את הסוציאליזם צריך לעדכן ולתרגם לעברית מודרנית. לישראלית. לשיבוט הישראלי של הסוציאליזם-יהיו שלוש רגליים: דוגמא אישית, ערבות הדדית והצנע לכת. (עמ' 18). מעבר להמלצה הסתומה הזו, שמזכירה במקצת את "השילוש הקדוש" הצרפתי: חרות, אחווה שוויון- מושגים סתמיים במיוחד אם לא יוצקים בהם תוכן- לא מביאים הספרי ויניב רעיונות קונקרטיים חדשניים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים למספר נסיונות ניאו-סוציאליסטיים. הניו-לייבור של טוני בלייר, שהביא את השמאל הבריטי חזרה לשלטון לאחר מספר שנות גלות פוליטיות, היה נסיון לצקת תוכן חדש למונח סוציאליזם. אומנם, המשבר הכלכלי שפקד את בריטניה הוכיח כי לא ניתן לקיים מדינת רווחה אמיתית על בסיס קפיטליסטי  מובהק, אולם מוסר ההשכל הפוליטי הוא ברור- על השמאל להמציא עצמו מחדש על מנת לזכות שוב באמון הציבור. הניסיון של בלייר, למרות כישלונו, צריך לרמוז לכולנו על הדרך: ניסוח מחדש של עיקרי השמאל מתוך מחשבה שיטתית ועמוקה.

גם על אובמה נאמר כי הוא החייה את השמאל האמריקאי. מתוך המפלגה הדמוקרטית, אשר במידה מסוימת הפכה לשמרנית וקונסרבטיבית, צמח מנהיג שעל פניו מבקש לשנות סדרי עולם, או לפחות את הסדר האמריקאי. מוקדם לשפוט אם הצליח או לא, אבל הרפורמה הממשלתית בתחום הבריאות בארה"ב, מראה כי הוא בדרך הנכונה.

מהו הסוציאליזם הישראלי החדש? על כך בפרק הבא.

כל העולם יודע שהקפיטליסטים בימין והשמאל סוציאליסט, רק אצלנו החזירים הם בעיקר בשמאל. בעיקר בשמאל. השמאל שלנו הוא היחיד בעולם שנתן גט כריתות לשכבות החלשות, לפועלים, לחוסכים, למעמד הבינוני המתפרנס למחייתו.

(ע"מ 14)

"אם יהיה שיח, יהיה גם מחנה"

כבר כתבתי כי חשיבותו של "השמאל הלאומי", המסמך שהפיצו שמואל הספרי ואלדד יניב, היא ההד העוצמתי שהוא עורר והשיח הער שהחל בעקבותיו. לכן החלטתי לאחד את  כל הבלוגים שנתקלתי בהם בדיונים על המסמך.

כולם מוזמנים להוסיף לינקים:

א.  הבלוג הנהדר של ד"ר אורי אמיתי:  http://www.yehudemo.org/?p=1127

ב. ד"ר גדי טאוב באתרו:  http://www.gaditaub.com/hblog/?p=455

ג. לבי במזרח ואני במערב: http://www.cafe.mouse.co.il/view.php?u=195097&tag=יניב

ד. מצב האומה: http://stateofthenation.blogli.co.il/archives/15

ה.  בלוג של רועי צ'יקי ארד: http://www.notes.co.il/roy/60428.asp

ו. מולי בנטמן: http://moulibentman.cafe.themarker.com/

ז. אפילו רוטר המאוס: http://rotter.net/forum/scoops1/18939.shtml

ח. שכחתי לשים במקום גבוה יותר את אתר העוקץ המשובח:  http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4501

ט. אודי הירש במאמר מצויין מוואלה: http://e.walla.co.il/?w=/221/1573087

ישראל עצובה, עצובה

קשה להעלות על הדעת טרגדיה משפחתית גדולה יותר מזו שעוברת בימים אלה על משפחת רמון. קשה עוד יותר להשתחרר מהתחושה כי מדינת ישראל יודעת להתעטף בקולקטיביות המשכרת הזו, רק כאשר נוחתים עליה אסונות שונים ומשונים. נותר רק לדמיין מה היה קורה פה אילו היינו מצליחים ליצור את הקולקטיביות הזו גם למטרות שאינן שימור ושיפור השכול הלאומי.

 

השמאל הלאומי- הספריניביזם נגד הבייליניזם

טיוטה א:

קל. קל מידי לבטל בזלזול את המניפסט המוזר של העו"ד הממולח אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי. השפה הבוטה, כאילו התחזו השניים לנתן זהבי בעודו מנסה לתקן את החברה הישראלית והתבהמותה ומשתמש לצורך כך בצעקות, זעקות וניבולי פה. הרעיונות המפחידים והאנטי ליברליים כפי שהוצגו בכתבתו של ארי שביט, גם כן חבר כבוד במסדר "הלאומנים החדשים", אלו שקיבלו על עצמם עול פשיזם וגזענות, כגון: מה לעשות שמדינת ישראל היא מדינה לא ליברלית? זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים." או ההשתלחות המיותרת בסרבני שירות צבאי: "זה מוציא אותי מהדעת. המשתמטים הם טפילים מגעילים. הם חארות. הם בטלנים, הם רמאים והם חארות.", כל אלו היו סיבה מספקת לזרוק את מסמך הזוג המוזר לנשיות השכחה של השמאלן האינטלקטואל, אותו אחד שהספרי ויניב מכנים בבוז "סמולן".

אך כאמור יהיה זה קל מידי. האם יש לנו, אם אפשר להגדיר את קהילת השמאל בישראל כ-"אנחנו", פריבילגיה להתעלם ממסמך שכזה, ממרום 20 המנדטים שלנו? אולי פעם אחת נפנה אל עצמנו את הדרישה שלנו כלפי החברה הישראלית לבחינה עצמית ביקורתית? להתעלם מאותן ביקורות פעם אחר פעם, רק כי הסיכום הכללי של הכתוב אינו עומד בשורה אחת, מדודה ותואמת להפליא, עם האג'נדה הכוללנית אוניברסאלית שלנו, מעמיד אותנו באותו המקום הרעוע של החברה הישראלית כולה. עיקשת, אטומה, בדלנית רוב הזמן ובלתי ניתנת לשינוי.

הספריניביזם מעלה ביקורת מעוררת דיון כנגד "הבייליניזם". "הבייליניזם הוא חד ממדי. אבל אנחנו אומרים שהשמאל אינו שלום והשלום אינו שמאל. כי שמאל זה לשאוף להקים כאן חברת מופת. אבל כל הג'ומסים האלה לא יכולים להיות בפתח תקווה עם האתיופים, כי תעשיית השלום השתלטה עליהם ותעשיית השלום כל היום נוסעת לחו"ל לכנסים עם הפלשתינים ובתוך תוכה היא מקווה שלא יהיה שלום, כי אם יהיה שלום לא יהיו נסיעות לחו"ל. התעשייה הזו יכולה לתפקד רק כשאין שלום. מכון פרס לשלום יכול לתפקד רק כשאין שלום. תאר לך שיהיה שלום, איזה אסון יקרה להם…". אם נוציא לרגע החוצה את הביקורת הלא הוגנת כנגד ג'ומס, היו"ר הסימפטי והסוציאליסט של מר"צ, נקבל פה תמונת ראי דיי עגומה על המרדף האבוד אחר תהליך שלום וכיבודי כנסים באקדמיות שונות ברחבי אירופה. ניתן כמובן לטעון כי ללא הסכם שלום עם הפלשתינים שכנינו, אין אפשרות אמיתית לכונן בישראל את אותה "חברת מופת" מבוקשת. אך למרות זאת הביקורת עניינית. כנסי שלום של נציגים מטעם עצמם של צד אחד עם נציגים מטעם עצמם של צד שני, לא יביאו את השינוי המיוחל. לא מסמך ביילין- אבו מאזן, גם לא הסכמי ז'נבה למינהם, יגרמו לציבור הישראלי והפלשתיני לנתק את כבלי השנאה. במונחים בוטים יותר, לא ביילין ולא הכנסים שהוא יארגן בז'נבה יובילו לכך שאנשי שכונה ד' בבאר שבע, יצביעו בהמוניהם למנהיג השמאל הבא. הלאה.

על אלו המבקשים לעצמם דרכונים זרים, למקרה הצורך כמובן, אומרים השניים: "זה הכל חלק מאותו ליברליזם אדיש, המתנכר ובורח ונעלם מהארץ בלי לרדת מהארץ. זה הכל סימפטום של אותו משפט שכל הזמן חוזר פה: יאללה תעזוב אותי, באמאש'ך. אבל אלדד ואני אומרים ששמאל לא יכול להגיד 'עזוב אותי'. אם אתה שמאל אתה חייב להילחם. אם אתה שמאל אתה חייב לראות שיש פה חברה מגוייסת, חברה במשימה, חברה שלקחה על עצמה תפקיד…מה שאמור לייחד את השמאל הישראלי הוא התסיסה המתמדת: שלא יהיה ילד רעב, שלא תהיה זקנה במסדרון, שנמשיך לבנות את הבית." נכון, ישנם 1500 איש, שמאלנים בכל רמ"ח איברם, שמתמידים ומגיעים לכל הפגנה ונמצאים בכל מקום בו יש צורך חברתי כלכלי.  אבל מה עם 95 אחוז השמאלנים הנותרים? באיזה צד הם של המפה החברתית? אחוז מכריע מחסידי סיום הכיבוש וחלוקת הארץ, נשאר אדיש ושבע אל מול מצוקות היום יום בתוככי מדינת ישראל פנימה. העובדה המצערת הזו, כמו במעגל קסמים בלתי נשלט, הרחיקה את רוב רובו של הציבור הישראלי מהשמאל הישראלי הייצוגי.

נכון, בטמטומם מסכימים הספרי ויניב עם ההגדרה של ארי שביט כי הם: "לאומני קו ירוק". כמובן ששמאל ולאומנות לא הולכים יחד. כל תלמיד אזרחות מצטיין יוכל לדקלם זאת בנקל. אך גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום: "כשלתוך שורות השמאל ייכנסו פטריוטים ישראלים, עולים מרוסיה, צעירים דתיים, סטודנטים, פועלים, אנשים שגרים בבת – ים, שדרות, שלומי אום אלפאחם וטבריה, רהט ושכונת התקווה,- ולא רק משלושה רחובות הולנדיים בתל אביב, השמאל ישנה את פניו…"

לקריאת הכתבה בהארץ: (כולל קישור למסמך המלא)

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1113697.html

פתחתי בלוג

במה מכובדת לא? אחרי מסע בנבכי עיתונות הספורט, מצאתי את מקומי, אם בכפייה ואם ברצון, במחוזות הבלוגוספירה. פוסט ראשון יעלה מיד בנוגע ל-"שמאל הלאומי"- המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב. שיהיה בהצלחה.