טיוטה א:
קל. קל מידי לבטל בזלזול את המניפסט המוזר של העו"ד הממולח אלדד יניב והמחזאי שמואל הספרי. השפה הבוטה, כאילו התחזו השניים לנתן זהבי בעודו מנסה לתקן את החברה הישראלית והתבהמותה ומשתמש לצורך כך בצעקות, זעקות וניבולי פה. הרעיונות המפחידים והאנטי ליברליים כפי שהוצגו בכתבתו של ארי שביט, גם כן חבר כבוד במסדר "הלאומנים החדשים", אלו שקיבלו על עצמם עול פשיזם וגזענות, כגון: מה לעשות שמדינת ישראל היא מדינה לא ליברלית? זאת לא דמוקרטיה רגילה. זאת דמוקרטיה שיש בה אפליה לטובת יהודים." או ההשתלחות המיותרת בסרבני שירות צבאי: "זה מוציא אותי מהדעת. המשתמטים הם טפילים מגעילים. הם חארות. הם בטלנים, הם רמאים והם חארות.", כל אלו היו סיבה מספקת לזרוק את מסמך הזוג המוזר לנשיות השכחה של השמאלן האינטלקטואל, אותו אחד שהספרי ויניב מכנים בבוז "סמולן".
אך כאמור יהיה זה קל מידי. האם יש לנו, אם אפשר להגדיר את קהילת השמאל בישראל כ-"אנחנו", פריבילגיה להתעלם ממסמך שכזה, ממרום 20 המנדטים שלנו? אולי פעם אחת נפנה אל עצמנו את הדרישה שלנו כלפי החברה הישראלית לבחינה עצמית ביקורתית? להתעלם מאותן ביקורות פעם אחר פעם, רק כי הסיכום הכללי של הכתוב אינו עומד בשורה אחת, מדודה ותואמת להפליא, עם האג'נדה הכוללנית אוניברסאלית שלנו, מעמיד אותנו באותו המקום הרעוע של החברה הישראלית כולה. עיקשת, אטומה, בדלנית רוב הזמן ובלתי ניתנת לשינוי.
הספריניביזם מעלה ביקורת מעוררת דיון כנגד "הבייליניזם". "הבייליניזם הוא חד ממדי. אבל אנחנו אומרים שהשמאל אינו שלום והשלום אינו שמאל. כי שמאל זה לשאוף להקים כאן חברת מופת. אבל כל הג'ומסים האלה לא יכולים להיות בפתח תקווה עם האתיופים, כי תעשיית השלום השתלטה עליהם ותעשיית השלום כל היום נוסעת לחו"ל לכנסים עם הפלשתינים ובתוך תוכה היא מקווה שלא יהיה שלום, כי אם יהיה שלום לא יהיו נסיעות לחו"ל. התעשייה הזו יכולה לתפקד רק כשאין שלום. מכון פרס לשלום יכול לתפקד רק כשאין שלום. תאר לך שיהיה שלום, איזה אסון יקרה להם…". אם נוציא לרגע החוצה את הביקורת הלא הוגנת כנגד ג'ומס, היו"ר הסימפטי והסוציאליסט של מר"צ, נקבל פה תמונת ראי דיי עגומה על המרדף האבוד אחר תהליך שלום וכיבודי כנסים באקדמיות שונות ברחבי אירופה. ניתן כמובן לטעון כי ללא הסכם שלום עם הפלשתינים שכנינו, אין אפשרות אמיתית לכונן בישראל את אותה "חברת מופת" מבוקשת. אך למרות זאת הביקורת עניינית. כנסי שלום של נציגים מטעם עצמם של צד אחד עם נציגים מטעם עצמם של צד שני, לא יביאו את השינוי המיוחל. לא מסמך ביילין- אבו מאזן, גם לא הסכמי ז'נבה למינהם, יגרמו לציבור הישראלי והפלשתיני לנתק את כבלי השנאה. במונחים בוטים יותר, לא ביילין ולא הכנסים שהוא יארגן בז'נבה יובילו לכך שאנשי שכונה ד' בבאר שבע, יצביעו בהמוניהם למנהיג השמאל הבא. הלאה.
על אלו המבקשים לעצמם דרכונים זרים, למקרה הצורך כמובן, אומרים השניים: "זה הכל חלק מאותו ליברליזם אדיש, המתנכר ובורח ונעלם מהארץ בלי לרדת מהארץ. זה הכל סימפטום של אותו משפט שכל הזמן חוזר פה: יאללה תעזוב אותי, באמאש'ך. אבל אלדד ואני אומרים ששמאל לא יכול להגיד 'עזוב אותי'. אם אתה שמאל אתה חייב להילחם. אם אתה שמאל אתה חייב לראות שיש פה חברה מגוייסת, חברה במשימה, חברה שלקחה על עצמה תפקיד…מה שאמור לייחד את השמאל הישראלי הוא התסיסה המתמדת: שלא יהיה ילד רעב, שלא תהיה זקנה במסדרון, שנמשיך לבנות את הבית." נכון, ישנם 1500 איש, שמאלנים בכל רמ"ח איברם, שמתמידים ומגיעים לכל הפגנה ונמצאים בכל מקום בו יש צורך חברתי כלכלי. אבל מה עם 95 אחוז השמאלנים הנותרים? באיזה צד הם של המפה החברתית? אחוז מכריע מחסידי סיום הכיבוש וחלוקת הארץ, נשאר אדיש ושבע אל מול מצוקות היום יום בתוככי מדינת ישראל פנימה. העובדה המצערת הזו, כמו במעגל קסמים בלתי נשלט, הרחיקה את רוב רובו של הציבור הישראלי מהשמאל הישראלי הייצוגי.
נכון, בטמטומם מסכימים הספרי ויניב עם ההגדרה של ארי שביט כי הם: "לאומני קו ירוק". כמובן ששמאל ולאומנות לא הולכים יחד. כל תלמיד אזרחות מצטיין יוכל לדקלם זאת בנקל. אך גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום: "כשלתוך שורות השמאל ייכנסו פטריוטים ישראלים, עולים מרוסיה, צעירים דתיים, סטודנטים, פועלים, אנשים שגרים בבת – ים, שדרות, שלומי אום אלפאחם וטבריה, רהט ושכונת התקווה,- ולא רק משלושה רחובות הולנדיים בתל אביב, השמאל ישנה את פניו…"
לקריאת הכתבה בהארץ: (כולל קישור למסמך המלא)
ספטמבר 12, 2009 בשעה 2:44 pm |
ברכות לחבר תירוש.
טקסט מקורי בלתי מתחסד וצודק כהרגלך הטוב.
קבוצת התמיכה הוירטואלית מתרחבת
ספטמבר 12, 2009 בשעה 8:14 pm |
כל מילה בסלע, כהרגלך אתה מנתח וכותב את הדברים כמו שהם. לוטי
ספטמבר 13, 2009 בשעה 1:19 pm |
נועם שלום (וברכות על ההצטרפות לבלוגוספירא) -
מסכים לגמרי עם ההצהרה שלך, כבר בפתיחה, שקל מדי להתעלם בגלל סיבה זו או אחרת. אסור להתעלם!
נכון לגמרי גם שהמסמך מתלהם, בוטה, מנבל-פה, מחרף ומגדף. הייתי אומר שלא לצורך, אבל יש צורך. אילו ניסחו השניים איזה מניפסט'לה הגון ומהוגן, לא היינו כותבים עליו כאן, לא היו כותבים עליו בעיתון, לא היה כלום. מספיק להסתכל כעת בסמול, בשׂמאל ובכלל, ולראות כיצד פעילים חדשים וותיקים מתרוצצים כנמלים שמישהו בחש בקינן באמצעות מקל, כדי לדעת שהאלימות של השניים היתה נחוצה.
עכשיו, נחוץ לא פחות, להתנער ממנה תיכף ומיד. על שׂנאת חינם לא תיבנה חברת מופת. להתנגד להשתמטות – או, חשוב מזה בהרבה, לקרוא לכינון שירות לאומי אזרחי – אפשר גם בלי להתלהם ולקלל.
הדבר החשוב באמת שעשׂו הספרי ויניב באמצעות הבעיטה לביצים והאגרוף לשיניים הוא להשׂיג את תשׂומת הלב, ולהתוות איזשהם קווים לדיון. המשׂימה שלנו כעת היא להמשיך את הדיון, למתוח מחדש חלק מהקוים, וחשוב מכל – לשמור תוך כדי על תרבות הדיון.
לריב ולצעוק אחד על השניה על איזה קוצו של יוד של אי-הסכמה – את זה ניסינו כבר לעייפה. הגיע הזמן למשהו אחר.
אני מתכנן להקדיש את השבוע הקרוב לניתוח של המסמך ולהמשך הדיון, כפי שהצעתי לעיל. אתה מוזמן בחום לעקוב ( http://www.yehudemo.org ) ולהגיב בטוריך.
(עצה מבלוגר עם בכל-זאת-איזשהו-נסיון: ההד הגדול ביותר נוצר כאשר בלוגים מגיבים זה לזה בטורים. הקישורים מטור לטור מחזקים מאד את המעמד בגוגל, ומסייעים להיווצרות טבעות בלוגים. זו אחת הדרכים היעילות ביותר כרגע לניהול דיון ציבורי דמוקרטי באופן ישיר. אה, כן, ואם יש לך סבלנות, תמיד הוסף תמונות.)
ספטמבר 13, 2009 בשעה 1:52 pm |
תודה רבה על התגובה ד"ר,
אין ספק כי יש צורך מיידי להתנער מהסגנון ומחלקים גדולים בתוכן המניפסט.
אולם, אני מסכים מאוד איתך ועם רינו צרור, שכתב בפרק המגיבים של המניפסט (מומלץ לקרוא) כי: "עם יהיה דיון, יהיה גם מחנה".
הדיון שהתחילו השניים חשוב מאוד, ראוי ואף מבורך.
עכשיו כולנו, צריכים לקחת את זה צעד אחד קדימה ולנסח את המסמך שעל בסיסו יקום השמאל החדש.
ספטמבר 13, 2009 בשעה 2:00 pm
מה שכן, ולפני שנתחיל -
אני אמנם שׂמאלן, אבל גם ציוני, וביחוד אוהד מכבי (גיגלתי אותך, אתה מבין).
שלא תגיד שלא הזהרתי מראש.
ספטמבר 13, 2009 בשעה 5:30 pm |
[...] לרגע ולהתחיל לשאול שוב שאלות מן היסוד (קראו, למשל, את נועם תירוש). בכך יתרונו ולשם כך נועד. את המשך הדיון נוכל לנהל אגב [...]
ספטמבר 14, 2009 בשעה 3:09 pm |
שים לב לשיח של האנשים האלה ושל תומכיהם: "כאפה לפנים", "בעיטה לביצים", "סטירה מצלצלת", "אגרוף לשינים".
ואלה האנשים שמתיימרים להקרא שמאל!
שלא לדבר על זה שחלקם (רואים בעצמם לפחות) דמויות חינוכיות.
פוליטיקה מתקדמת ודמוקרטית? יותר כמו WWF.
שמע ישראל.
ספטמבר 14, 2009 בשעה 6:01 pm |
שלמה הומו -
רק באביב האחרון צעדתי עם קואליציית האחד במאי החיפאית ברחובות העיר, מחורי פינת צהיון בואדי ניסנס דרך הרצל ובלפור בואכה נורדאו.
הרבה דגלים אדומים הונפו שם, ויותר מכל הדגל הסובייטי. את המשטר הסובייטי נוהגים לסווג לרוב כשׂמאל.
העובדות מספרות שהקומוניזם הסובייטי עלה לשלטון מתוך מלחמת אזרחים עקובה מדם, ובעקבותיה טיהורים המוניים, חסרי תקדים בדברי-ימי האנושות עד אז. אינני יודע מה מספר הקורבנות, איש אינו יודע. ודאי שמדובר בסדר גודל שלם מעל כל היהודים, הצועניות וההומואים שרצחו הנאצים. (גם הנאצים, לפחות על פי שמם, נמצאו בשׂמאל).
אחרי לנין וסטאלין הגיע מאו. גם הוא הנהיג חיסולים וטיהורים בהם נרצח מספר (א)נשים דומה. מאו היה פופולארי מאד בקרב שׂמאלנים צדקנים במערב.
יחד סביר שהגיעו כל הפושעים הללו למעל 100,000,000 (מאה מיליון) קרבנות.
כן, השׂמאל יכול להיות אלים.
אני, לעומת זאת, השתמשתי במה שנקרא בלע"ז מטאפורה.
ספטמבר 14, 2009 בשעה 6:45 pm |
נו באמת נועם. אני לא זוכר אם אתה היית מאלו שניסו לשכנע אותי להצטרף לעמיר פרץ במפלגת העבודה. עד מתי תמשיך לרקוד בשתי חתונות?
הטקסט הזה גזעני – אלים וריאקציונרי. דיון? על מה? אלדד יניב? אלדד יניב?!
דיון? למה כי קיבלו כפולה בעיתון ניאו ליברלי?
אני שמח שפתחת אל הבלוג כך אני אוכל לומר לך שאתה כסיל במדיה נוספת.
ספטמבר 14, 2009 בשעה 7:24 pm |
לבש ידידי,
לי, בשונה ממך, יש רצון להשפיע על הציבור הישראלי.
לגרום לכמה שיותר אנשים לאמץ את העמדות שאני מאמין בהם.
הטקסט הזה גזעני ודוחה, אך הוא הצליח לעורר דיון חשוב לגבי עתידו של השמאל הישראלי.
דיון אשר וודאי לא מעניין אותך. אותי כן.
אם הרצון להמשיך ולנסות להשפיע על הציבור הישראלי גורם לי לרקוד בשתי חתונות, אז אני שמח להנות בשתי המסיבות.
בינתיים, המסמך הזה חילק את השמאל הישראלי לשלושה חלקים:
א. אלו שמזדהים עם התוכן של המסמך ולכן אינם יכולים להיקרא שמאל.
ב. אלו שמייד שוללים את תוכן המסמך כולו ומטרתו- רק כי זהות הכותבים מעצבנת אותם וכי לא הסכימו עם מאה אחוז מהתוכן
ג. אלו שמנסים להפוך את הדיון שגרר המסמך הזה לדיון פרודוקטיבי שאולי אולי יועיל למחנה הפוליטי אליו הם שייכים.
אני מעדיף להיות מאלו שבחלק ג'.
ספטמבר 14, 2009 בשעה 9:03 pm |
לי אין רצון לשנות את דעת הציבור הישראלי? אני אשמח לדעת איך הגעת למסקנה כזאת. אין סתירה בין התמיכה שלי בפעילות בינלאומית לסיום האפרטהייד לבין הפעילות שלי בתוך ישראל. זה שאני לא מבקש להיות חלק מהקונצנזוס הגזעני פוסל אותי מלרצות לשנות? מפלגת קדימה בקונצנזוס (התאפקתי ולא כתבתי כהנא) יאללה תצטרף ותשנה מבפנים. כשאמרתי לך ולשכמותך שאין הבדל בין קדימה לעבודה לא חשבתי שאתבדה ושמפלגת העבודה תהיה עוד יותר ימנית מקדימה.
אני פוסל את המניפסט (נו באמת) בגלל מה שכתוב בו. זה שאלדד יניב (אלדד יניב!) מעורב בכתיבה מוסיף רק קצת מיצי קיבה להפרשות.
את הטקסט הזה צריך לגנות כל איש שרואה עצמו כאיש שמאל. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר.
ספטמבר 15, 2009 בשעה 6:25 am |
אצלך זה נגמר כאן. אצל אחרים, רבים, זה נגמר ברצון להפוך את הדיון לדיון פרודוקטיבי. הטקסט הזה לא מקובל עליי, כתבתי את זה מליון פעם. אבל אם הוא יצליח לעורר דיון על תוכן ומהות, אזי הוא טקסט חשוב מאין כמוהו.
אתה מנסה לסרס את הדיון, שבלעדיו אין תקומה לשמאל הישראלי. "אפשר אחרת" שאתה כל כך תומך בהם, לא הצליחה לעורר דיון כזה והיא פועלת כבר מספר חודשים.
תן צ'אנס לדיון.
ספטמבר 15, 2009 בשעה 10:14 am |
יש צדק מסויים, הרבה צדק בביקורות על השמאל.
אבל ברגע שהיא באה ביחד עם הצעה לעשות אותי (ובלי להכיר אותי בכלל) אזרח סוג ב', אני נאטם.
ומקוה שביקורת על השמאל תבוא ממקומות נאורים יותר, אינני מוכן להתעסק במסמך שבהצעותיו כלפי מיצב את עצמו במצורעים ששנאה היא נשקם.
ספטמבר 16, 2009 בשעה 3:06 pm |
[...] [...]