מעטים הם רגעי השלווה בעיר. צפופה, אפורה, רועשת, חסרת מנוחה. באלפי בנייני 'רכבות' מסתגרים להם עשרות אלפי בני אדם. מגיפים את החלונות, איש איש בביתו, מייחלים למעט שקט. רק שעות בין הערביים של יום השישי שונים הם. אחרוני הקונים עוזבים את המכולות השכונתיות במהירות, החלות החמות במאפייה הולכות ואוזלות, ריחות תבשילים עולים בחדרי מדרגות. נדמה כי השכינה עושה את דרכה לשכונה, מטילה על כולם צל עונג כבד.
בעודו מתעסק בעניינים אחרונים של חול הסתננו אל חלונו צלילים רחוקים. אי אפשר היה שלא להקשיב. השכונה כאילו עצרה את נשימתה. יכול היה להישבע כי נהגים עצרו את נסיעתם החפוזה ברחוב. ניגוד עז השתרר בין הבתים המנוכרים, החצרות העזובות, הבדידות הקיומית לנעימת הפסנתר שהשתחלה לה בין חרכי דלתות, סדקי קירות. אחרי דקות ספורות זה נעלם לו. ההפסקה הפתאומית רמזה כי גם הנגן האלמוני נבהל מעוצמת הרגע.
מאז אותו יום חיכה לשובו של אותו רגע בימי השישי השכונתיים. בסימביוזה מושלמת עם סביבתו חתר הנגן האלמוני תחת הנחות היסוד של הזרות ולכמה רגעים הפך אותם רקמה אנושית אחת חייה. השבועות חלפו והמנהג התקבע. מאז, התעסק רק בשאלה אחת – מי הוא אותו נגן אלמוני. אולי שכן סטודנט הממיר רגעים נטולי מאמרים בקריאת פרטיטורות מורכבות. אולי דווקא גברת, עולה חדשה מרוסיה, שגעגועי הגלות מביאים אותה בעל כורחה אל הפסנתר הישן והמוכר.
באחת משיחות החולין להן נהג להקשיב בסלידה בעודו ממתין לתורו בקופה, הבין כי לא רק הוא עסוק באותה שאלה. אחת השכנות טענה כי מדובר באחד לא מוכר אותו ראתה בעבר מלווה חבורת סבלים אשר סחבו על גבם פסנתר רעוע. השנייה הבהירה כי לא כך הדבר ומדובר בשכנתה הערירית שמאז מות בעלה לא מוכנה להתרחק מעבר לספסל השבור בגינה המשותפת.
עם הזמן הפכו הצלילים לחלק מהשגרה. המוזיקה השתלבה עם הפלפלים האדומים המטגנים על הכיריים. צלילי השמן הרותח התערבבו עם קרקוש הסירים הנשטפים בכיור שלוו באקורד מינורי מושלם. הנגינה הפכה חלק מרכזי, אך קבוע, מצלילי החיים. חלונות נפתחו בדיוק באותה השעה על מנת להקשיב. ילדים עצרו את משחק הכדור. לחמש דקות הפכו כולם פרשנים מדופלמים. פה האקורד התפספס, שם הדיאז החליק. בסיום הקונצרט השבועי חזרו כולם לעסוק בענייני השבת המתקרבת. מחויכים יותר.
אבל הוא תמיד ידע שיש משהו עצוב בנגינה הזו. מודעת לעצמה. מבינה את קרב הבלימה הנואש אותו היא מנהלת. לא היה לו ספק כי כמו שהגיעה כך תעזוב מבלי לתת הסברים. בלי הדרן לסיום. בלי מחיאות הכפיים הראויות כל כך. כשהגיע רגע הפרידה הצפוי ישב מהורהר בביתו, לוגם מכוסית העראק כפיצוי. היה משהו אבוד מראש במלחמה בין הבדידות הקולקטיבית לרגעי הביחד הספורים הללו. הזרות חזקה מכולנו.
בשבועות לאחר מכן שבה השכונה להתנהל כדרכה העגמומית. הצפיפות חזרה להעיק. רעש העוברים ברחוב התחזק יותר מאי פעם. אפילו החלה במאפייה השכונתית איבדה קצת מטעמה. רגעי האושר הקטנים שוב נצצו באפלת חוסר המשמעות. יושבים איש איש בביתו ומחכים.
דממה דקה 
להשאיר תגובה