מנהלת הזהות היהודית

רבים רואים בהכרזתו של האח נפתלי בנט על הקמתה של 'מנהלת הזהות היהודית' מומנט של כפייה דתית אורתודוקסית על החברה הישראלית 'החילונית'. מאמר המערכת בעיתון 'הארץ' הזדרז עם הכותרת "מנהלת הכפייה היהודית" וביקש לבטל את המנהלת ולצמצם, עד כדי ביטול, את המשרד הממשלתי 'לענייני דת'. ביקורת דומה, אך בגוון קצת אחר, השמיע חוקר הדתות והבלוגר המוערך תומר פרסיקו, שטען כי מדובר במנהלת הכפייה האורתודוקסית.

ראו ראיון שלו ושל חברת הכנסת איילת שקד ב-"לונדון וקירשנבויים":

לשיטתו של פרסיקו, במידה והמנהלת תסייע גם ל'ספקי דת' שונים, כגון התנועה הרפורמית והקונסרבטיביטית, ניתן יהיה לקבלה כמוסד לגיטימי.

ביקורת מסוג שלישי התמקדה בזהות האיש שיעמוד בראש המנהלת, הרב אביחי רונצקי, לו שורה ארוכה של התבטאויות גזעניות ושנויות במחלוקת, ועל שמו רשומה ההחלטה להפוך את הרבנות הצבאית לכוח לוחם, המתלווה לחיילי צה"ל בפעולות שונות (על הבעייתיות הרבה בהפיכת העשייה הצבאית למלחמת קודש). במקרה זה הביקורת היא בעיקרה לגופו של אדם ולא לגופו של רעיון.

כל הטענות הללו ראויות ונכונות בעיניי. אולם ברצוני להציע מבט נוסף, שלא עלה עד כה בדיונים לגבי מנהלת הזהות היהודית. הקמת המנהלת, לטענתי, מהווה שלב חדש בתהליך 'המנהליתיזציה' של החיים הציבוריים בישראל, שמהווה במידה רבה 'הפרטה' של המערכות הדמוקרטיות הישראליות, או מה שנשאר מהן.

המנהלות שפועלות בישראל הן לרוב גופים ציבוריים המוקמים בהוראה 'ממשלתית' ומתוקצבים ציבורית, אך אופן פעולתם, תהליך קבלת ההחלטות שלהם, איוש התפקידים בהן וכו' אינם נתונים לפיקוח ציבורי ואינם מועמדים לבחירת הציבור בהליכים מקובלים.

כשנשאלה חברת הכנסת איילת שקד בראיון ללונדון וקירשנבויים על הסיבות להקמת המנהלת היא ענתה כי זו הייתה 'אחת מההבטחות שניתנו לציבור על ידי מפלגת הבית היהודי – חיזוק הזהות היהודית'.

גם אם לתפיסתם של חברי 'הבית היהודי' המנהלת היא מימוש הבטחתם לציבור, המבנה הדמוקרטי הישראלי מתיימר לאפשר גם למפלגות אחרות, ביניהן גם כאלו שאינן חברות בממשלה, להשפיע על אופן מימוש המדיניות הציבורית בין אם בהתנגדות אופוזיציונית,  בהעלאת שאילתות בכנסת, בהצבעות אי אמון וכו'.  כאשר צינור מימוש ההבטחות הציבוריות, כגון מנהלת הזהות, עובר אל 'מרחב דמוקרטי מוגן' שאינו כפוף לחוקי הדיון הדמוקרטי ופועל על בסיס הגיון ארגוני שונה לחלוטין, מדובר כאמור בסוג של עיקור המשחק הדמוקרטי, ריקונו מתוכן ובמידה מסוימת הפרטתו.

בכל זאת אין כל חידוש. מנהלות שכאלו פועלות במרחב הציבורי הישראלי (ובמידה מסוימת, כאמור 'מעליו') כבר שנים רבות.

הדוגמה הבולטת ביותר למנהלת א-ציבורית שכזו היא מה שמכונה "מנהלת הבדואים". פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי (שפועל כבר שנים רבות למען זכויות האוכלוסייה הבדואית בנגב – גילוי נאות הכותב עבד עד לא מזמן בארגון) כותב על מנהלת הבדואים את הדברים הבאים: "רשות מיוחדת שהוקמה ב-1986 מטעם מנהל מקרקעי ישראל… סמכויותיה מקיפות… והיא שולטת כמעט בכל תחומי חייהם של תושבי הכפרים הלא מוכרים, במיוחד במה שנוגע למתן שירותים. הערבים הבדואים הם האוכלוסייה היחידה בישראל אשר מוסד ממשלתי הוקם לטיפול בענייניה. מנהלת הבדואים אחראית להעביר למגזר זה משאבים ממשלתיים ותקציביים, בכלל זה לעיירות הקיימות, במקום להקצותם ישירות מאוצר המדינה. מנהלת הבדואים אחראית לתכנון שכונות חדשות בעיירות הקימות ולפיתוח יישובים חדשים. יתר על כן, למנהלת הבדואים שליטה מלאה על הקצאת מכסות המים וחיבור לרשת אספקת המים…" (מתוך דו"ח צללים שהוגש לוועדת האו"ם לביעור כל סוגי האפלייה הגזעית (CERD)  על ידי פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי, בשיתוף המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, פורום הכרה, רופאים לזכויות אדם – ישראל, מאי 2006. ניתן לקריאה ברשת)

כיום, עם אשרורו של מתווה 'פראוור – בגין' לפתרון 'הסוגייה הבדואית' גם תפקידה של מנהלת הבדואים אמור לעבור ריוויזייה, אולם הרעיון האנטי דמוקרטי שעומד בבסיס המנהלת ברור. גוף ממשלתי פקידותי, עליו לציבור ונבחריו אין כל השפעה, מנהל בפועל את החיים הציבוריים של המגזר הבדואי עד רמת חיבורי המים. יש לציין כי תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב מהווים אוכלוסייה ייחודית במדינת ישראל מכיוון שהם אינם מיוצגים על ידי רשות מקומית. במידה רבה, מנהלת הבדואים היא הרשות המקומית הרלוונטית, אולם שלא כמו בכל מקום אחר בארץ, לתושבי הכפרים אין כל אפשרות ריאלית להשפיע על מדיניותה.

נחזור, למנהלת הזהות היהודית של בנט.

ההיגיון של הקמת מנהלות (א)ציבוריות פעל עד כה ככל שהיה מדובר באוכלוסייה הלא יהודית. הבדואים, למשל. הטיפול היעיל באוכלוסייה זו, שמאז קום המדינה (ואף לפניה) נתפסים על ידי היישוב הציוני כבורים שאינם בשלים עדיין לחוויה הדמוקרטית בכללותה, הוא באמצעות גופים מבצעי מדיניות ששואבים את סמכותם מכוח החוק ואינם כפופים להגיון הדמוקרטיה המהותית.

השינוי הגדול בהקמת מנהלת הזהות היהודית היא החלת הגיון אנטי דמוקרטי זה גם על האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. בין אם מדובר כרגע על 'חיזוק הזהות היהודית', מושג אמורפי כל כך שהוויכוח עליו הוא לב ליבת היהודית ב-2000 שנה האחרונות, ובין אם בעתיד יהיו אלו נושאים אחרים שעל הפרק.

הציבור היהודי (בעיקר זה החילוני), אליבא דחברי הבית היהודי, נתפס כקהל פאסיבי אותו יש לחנך ואת זהותו להעמיק. פקידי ציבור ודמויות אחרות (שכלל לא נבחרו על ידי הציבור) מהווים אלו שבפועל מנהלים את מרקם החיים הציבורי – ועוד בנושאים רגישים שלא ניתנים לכימות כגון 'זהות'.

חבר הכנסת אחמד טיבי אמר פעם כי מדינת ישראל היא 'דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים'.  הקמתה של מנהלת הזהות היהודית היא במידה מסוימת הוכחה לשגיאתו של טיבי.

דמוקרטיה זה לגמרי Over rated.