'ויתילדו על משפחותם'

פרשת 'במדבר' הפותחת את חומש במדבר מתארת לקורא המודרני אולי את מפקד האוכלוסין הראשון בהיסטוריה. פוקו, בין היתר, הצביע על חשיבות פעולות כגון מפקד אוכלוסין לשכלול ועדכון כוח הריבון, אולם אין ברצוני לעסוק בסוגיה זו, אף על פי שהמתואר בפרשה סותר במידה מסוימת את ההנחות הכרונולוגיות של פוקו בדבר תיארוך טרנספורמציית הריבון עליה הוא מדבר בהרחבה.

 כן יש ברצוני לעסוק דווקא בפסוק יח, פרק א בו נכתב כך:

"ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבתם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלתם"

פסוק זה, ובעיקר המונח הסתום, 'ויתילדו על משפחותם', העסיק דורות רבים של פרשנים. בספר "שבע שנים של שיחות", מתאר ישעיהו לייבוביץ' כי ההסברים המקובלים למונח 'יתילדו' התמקדו בשתי פרשנויות. פרשנות אחת גורסת כי המילה יתילדו מקבילה למילה ויתיחסו', כלומר בני ישראל בני העשרים היו צריכים להפוך פומבי את השייכות המשפחתית והייחוסית שלהם.  פרשנות שנייה ראתה במונח זה רמז למחויבות החיילים לעתיד להוכיח כי אכן הם בני 20 ומעלה. לייבוביץ' תיאר זאת בשפתנו כסוג של הנפקת תעודת לידה. (שבע שנים של שיחות, עמ' 624).

הפרשנות המקובלת למונח מתכתבת עם זמננו באופן מרתק. התכתבות ראשונה ומעט בנאלית היא כמובן קביעת מגבלת גיל להתגייסות לצבא.  ברור כי במציאות המודרנית בה מרגע הולדתו של אדם יודעת עליו המדינה את מרבית הפרטים הנחוצים לה, אין צורך להנפיק הוכחת גיל בלשכת הגיוס אולם הקביעה כי ישנו רף גילאי מסוים ממנו אי אפשר לחרוג הקובע מי כשיר לשירות צבאי ומי לאו אינה טריוויאלית בעיני.

בנוסף, המציאות הישראלית מוכיחה כי הייחוס המשפחתי/עדתי משפיע מאוד על התפקיד והציפיות שיש מהמתגייסים השונים. אם בעבר, באמצעות תפיסת התפקידים הפיקודיים והמובחרים ביותר, שימש הצבא כאמצעי שליטה הגמוני לאליטה הקיבוצית אשכנזית ('אתם תקראו לי המפקד, ואני אחר כך אהיה ראש ממשלה') כיום, ישראל 'השנייה' היא זו שתופסת את תפקידי המפתח הצבאיים והאליטות מוצאות להן נתיבים אחרים הסוללים את דרכם לעמדות המפתח החברתיות. (למשל ענף היי טק הישראלי והרצון לשרת בתפקיד 'שיעזור לי אחר כך בקריירה'). החוקר יגיל לוי כתב על כך רבות.

אולם פרשנות שלישית אותה ארצה להציע קשורה לחברה שלא מוכנה להשלים עם היותם של בניה הצעירים לוחמים עשויים ללא חת שאחראים גם על פשעי מלחמה ועוסקים בפעולות של שיטור וכיבוש אוכלוסייה אזרחית.  במציאות הישראלית, עם גיוסם של בני ה-18 לצבא הם הופכים לילדים קולקטיביים. (גלעד שליט 'הילד של כולנו' להזכירכם) חיילים ילדים שמעצם היותם כאלו הופכים למבצעי המדיניות הממשלתית מחד, אך נטולי אחריות אישית על מעשיהם. בנוסף, במין היפוך תפקידים הזוי הופכת החברה הישראלית למגינת שלום ילדיה/חייליה ולא להפך.

ניתן לתהות האם בני ישראל ההיסטוריים, כשהכינו עצמם למלחמה במדבר וכשהקימו אולי את מאגר האוכלוסין הראשון בהיסטוריה, הכינו את הקרקע לתפיסת הלוחם כ-'ילד' הקולקטיבי של החברה?

'התילדות' הלוחמים מעבר להיותה פרדוקס חברתי, משחררת את הקהילה מהתמודדות עם הרעות החולות המתלוות לכל מציאות מלחמתית, שלא נדבר על רעותיו החולות של הכיבוש. כשהחייל 'מתיילד' הוא בהכרח משוחרר מכל המגבלות המוסריות הממשטרות את הבוגר כיצור סוציאלי. תפיסת החייל כילד, גם אם מתרחשת באופן סימבולי כמו במקרה הישראלי וגם אם מתקיימת בפועל כמו במדינות אחרות בעולם השלישי בעיקר ביבשת אפריקה, משרתת את החברה בכך שהיא מייתרת את הדיון בהשלכות המוסריות של פעילות 'הילדים הסוררים'. הילד משוחרר ממוסכמות חברתיות. החייל כילד מעביר את הלחימה מספירת הפעילות האנושית הכפופה לחוקים, נורמות ומוסר ומעביר אותה לספירת הילדות בה האחראיות האישית למעשים מוגבלת מאוד עד לא קיימת.

השימוש הישראלי בהיותו של החייל ילד, משרתת גם את התפיסה המעוותת שהופכת את המציאות על ראשה ומתייחסת לצבא החזק במזרח התיכון, ולמדינת ישראל כולה, לקורבן הנצחי של הסכסוך באזורנו ולצד שבוחר, כביכול רק להגיב לפעולות האלימות של הבריונים והמופרעים הכיתתיים.

בזעיר ענפין, התיילדות החיילים היא הפרדוקס הישראלי במיטבו.