אהרון מדואל והניאו-מזרחיות בישראל

אי אפשר להמעיט מחשיבותה ותרומתה של ההגות המזרחית הפוליטית לחברה הישראלית. השיח המזרחי שהובילה הקשת הדמוקרטית המזרחית בשנות ה-90 הצליח להעמיד בלב הביקורת הציבורית כמה מהמיתוסים המכוננים של 'הישראליות'. חשיפת הפרקטיקות הקולוניאליות שאימצה ההגמוניה האשכנזית של הציונות ביחסה לערבים תושבי הארץ וביחסה ליהודים שהיגרו ממדינות ערב, דיון בנזקי מנגנון 'כור ההיתוך' והתפיסות הגזעניות שהנחו אותו, וזניחת התפיסה האידאולוגית שרואה במלחמת ששת הימים כקו השבר המוסרי של החברה הישראלית, היו כולן תרומה של העשייה וההגות הפוליטית המזרחית.

המזרחיות הפוליטית התהדרה באוניברסליותה. תפיסה זו לא ביקשה להיות מרחב אידיאולוגי מצומצם המשרת קבוצת אינטרס מזרחית – צודקת ככל שתהיה – אלא ספירה מגוונת של דרישות וטענות המשרתות כולן את המאבק לצדק ושוויון עבור כלל אזרחי ישראל – יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחים. כך למשל כתב פרופ' יוסי דאהן במאמר: "חידתו של השילוש: 'המזרחית', 'הדמוקרטית' ו-'הקשת', שפורסם בחוברת "קשת של דעות-סדר יום מזרחי לחברה בישראל" (2007):

"בגישה האוניברסלית נאבקים המזרחים למען הכרה בהם ולמען שיפור מעמדם החברתי והכלכלי, במסגרת מאבק כולל למימוש עקרונות כלליים של צדק חברתי שאמורים לחול על כלל החברה בישראל".

אולם בתקופה האחרונה אנו עדים לרוויזיה מוחלטת בתפיסת העולם המזרחית כפי שהיא באה לידי ביטוי בעשייה הפוליטית המזרחית. דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בקמפיין הבחירות לראשות עיריית תל אביב.

 אל מול רון חולדאי, ראש העיר המכהן הזוכה לתמיכת האליטה הכלכלית בעיר, מתמודדים, נכון לעכשיו, שני מועמדים: ניצן הורוביץ, חבר הכנסת ממרצ, ואהרון מדואל, חבר מועצת העיר תל אביב מטעם תנועת 'עיר לכולנו'. תנועה זו, בהובלתו של דב חנין, הפכה לאופוזיציה אמיתית לוחמת בזכות התגייסות חסרת תקדים של קבוצות שונות שפעלו במרחב הציבורי התל אביבי בתקופת הבחירות הקודמות. לאחר שתי קדנציות נטולות התנגדות ממשית הפכה 'עיר לכולנו' לבית פוליטי עבור כל אלו שנחרדו מהמדיניות הניאו ליברלית שהובילה העירייה.

אולם המאבק בחולדאי ספג מהלומה קשה דווקא מאותה 'עיר לכולנו'. במפתיע, במקום להתגייס מאחורי ניצן הורוביץ, המועמד בעל הסיכויים הטובים ביותר להחליף את חולדאי, החליטו בתנועה להריץ את מדואל כמועמד עצמאי. לטענת חלק מהפעילים, הורוביץ אינו אלקטבילי בשכונות דרום תל אביב ולכן התמודדותו של מדואל רק מחזקת את סיכוייו להחליף את ראש העירייה המכהן. אחרים, ורבים יותר, טוענים בפשטות כי 'הגיע הזמן לראש עיר מזרחי'. הנה למשל, אופיר טובול, מהפעילים הבולטים של הניאו-מזרחיות מיהר לכתוב בדף הפייסבוק שלו לאחר שהתפרסם דבר הבחירה במדואל כמועמד 'עיר לכולנו', כי במידה וההתגייסות מאחורי מדואל לא תהיה זהה לזו שליוותה את קמפיין הבחירות הקודם של דב חנין תהיה זו הוכחה נוספת לגזענות החברה הישראלית והשמאל הישראלי האשכנזי וחוסר יכולתו לתמוך במועמד 'תימני מכפר שלם'.

הניאו-מזרחיות זנחה את המימד האוניברסלי של השיח המזרחי מכיוון שהיא מוכנה להקריב את מרבית תושבי תל אביב – צעירים, אשכנזים, מזרחים, פליטים, אמנים וכו' – ובמילים אחרות כל אלו שנאנקים כיום תחת עול מדיניות חולדאי, לטובת מאבק אינטרסנטי צר המבקש לראות 'מזרחי' כראש עיר על חשבון מועמד ראוי, אופוזיציוני, בעל תפיסת עולם סוציאל דמוקרטית סדורה, שהוביל בהצלחה מאבקים ציבוריים ארציים ולוקליים, אך, רחמנא לצלן, אשכנזי.

המאבק המזרחי לא תם. השיח המזרחי ותפיסת העולם המזרחית (הן בהיבטים 'המסורתיים' שלה כפי שמבטא, למשל, מאיר בוזגלו והן בהיבטים התרבותיים והפוליטיים שלה) הכרחיים לשינוי החברה הישראלית מן היסוד. האפשרות הרב תרבותית וה-"ממוקפת" (מרוקאי-ישראלי, ערבי – ישראלי, אשכנזי-ישראלי)  שההגות המזרחית מציעה לחברה הישראלית היא הסיכוי האחרון של ישראל להפוך להיות מקום שטוב לחיות בו. הטרנספורמציה ממזרחיות אוניברסלית כתפיסה פוליטית ל "ניאו-מזרחיות" בדלנית עשויה להיות מכה אחת חזקה מדי עבור האפשרות לשינוי מהותי בישראל.

מנהלת הזהות היהודית

רבים רואים בהכרזתו של האח נפתלי בנט על הקמתה של 'מנהלת הזהות היהודית' מומנט של כפייה דתית אורתודוקסית על החברה הישראלית 'החילונית'. מאמר המערכת בעיתון 'הארץ' הזדרז עם הכותרת "מנהלת הכפייה היהודית" וביקש לבטל את המנהלת ולצמצם, עד כדי ביטול, את המשרד הממשלתי 'לענייני דת'. ביקורת דומה, אך בגוון קצת אחר, השמיע חוקר הדתות והבלוגר המוערך תומר פרסיקו, שטען כי מדובר במנהלת הכפייה האורתודוקסית.

ראו ראיון שלו ושל חברת הכנסת איילת שקד ב-"לונדון וקירשנבויים":

לשיטתו של פרסיקו, במידה והמנהלת תסייע גם ל'ספקי דת' שונים, כגון התנועה הרפורמית והקונסרבטיביטית, ניתן יהיה לקבלה כמוסד לגיטימי.

ביקורת מסוג שלישי התמקדה בזהות האיש שיעמוד בראש המנהלת, הרב אביחי רונצקי, לו שורה ארוכה של התבטאויות גזעניות ושנויות במחלוקת, ועל שמו רשומה ההחלטה להפוך את הרבנות הצבאית לכוח לוחם, המתלווה לחיילי צה"ל בפעולות שונות (על הבעייתיות הרבה בהפיכת העשייה הצבאית למלחמת קודש). במקרה זה הביקורת היא בעיקרה לגופו של אדם ולא לגופו של רעיון.

כל הטענות הללו ראויות ונכונות בעיניי. אולם ברצוני להציע מבט נוסף, שלא עלה עד כה בדיונים לגבי מנהלת הזהות היהודית. הקמת המנהלת, לטענתי, מהווה שלב חדש בתהליך 'המנהליתיזציה' של החיים הציבוריים בישראל, שמהווה במידה רבה 'הפרטה' של המערכות הדמוקרטיות הישראליות, או מה שנשאר מהן.

המנהלות שפועלות בישראל הן לרוב גופים ציבוריים המוקמים בהוראה 'ממשלתית' ומתוקצבים ציבורית, אך אופן פעולתם, תהליך קבלת ההחלטות שלהם, איוש התפקידים בהן וכו' אינם נתונים לפיקוח ציבורי ואינם מועמדים לבחירת הציבור בהליכים מקובלים.

כשנשאלה חברת הכנסת איילת שקד בראיון ללונדון וקירשנבויים על הסיבות להקמת המנהלת היא ענתה כי זו הייתה 'אחת מההבטחות שניתנו לציבור על ידי מפלגת הבית היהודי – חיזוק הזהות היהודית'.

גם אם לתפיסתם של חברי 'הבית היהודי' המנהלת היא מימוש הבטחתם לציבור, המבנה הדמוקרטי הישראלי מתיימר לאפשר גם למפלגות אחרות, ביניהן גם כאלו שאינן חברות בממשלה, להשפיע על אופן מימוש המדיניות הציבורית בין אם בהתנגדות אופוזיציונית,  בהעלאת שאילתות בכנסת, בהצבעות אי אמון וכו'.  כאשר צינור מימוש ההבטחות הציבוריות, כגון מנהלת הזהות, עובר אל 'מרחב דמוקרטי מוגן' שאינו כפוף לחוקי הדיון הדמוקרטי ופועל על בסיס הגיון ארגוני שונה לחלוטין, מדובר כאמור בסוג של עיקור המשחק הדמוקרטי, ריקונו מתוכן ובמידה מסוימת הפרטתו.

בכל זאת אין כל חידוש. מנהלות שכאלו פועלות במרחב הציבורי הישראלי (ובמידה מסוימת, כאמור 'מעליו') כבר שנים רבות.

הדוגמה הבולטת ביותר למנהלת א-ציבורית שכזו היא מה שמכונה "מנהלת הבדואים". פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי (שפועל כבר שנים רבות למען זכויות האוכלוסייה הבדואית בנגב – גילוי נאות הכותב עבד עד לא מזמן בארגון) כותב על מנהלת הבדואים את הדברים הבאים: "רשות מיוחדת שהוקמה ב-1986 מטעם מנהל מקרקעי ישראל… סמכויותיה מקיפות… והיא שולטת כמעט בכל תחומי חייהם של תושבי הכפרים הלא מוכרים, במיוחד במה שנוגע למתן שירותים. הערבים הבדואים הם האוכלוסייה היחידה בישראל אשר מוסד ממשלתי הוקם לטיפול בענייניה. מנהלת הבדואים אחראית להעביר למגזר זה משאבים ממשלתיים ותקציביים, בכלל זה לעיירות הקיימות, במקום להקצותם ישירות מאוצר המדינה. מנהלת הבדואים אחראית לתכנון שכונות חדשות בעיירות הקימות ולפיתוח יישובים חדשים. יתר על כן, למנהלת הבדואים שליטה מלאה על הקצאת מכסות המים וחיבור לרשת אספקת המים…" (מתוך דו"ח צללים שהוגש לוועדת האו"ם לביעור כל סוגי האפלייה הגזעית (CERD)  על ידי פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי, בשיתוף המועצה האזורית לכפרים הלא מוכרים בנגב, פורום הכרה, רופאים לזכויות אדם – ישראל, מאי 2006. ניתן לקריאה ברשת)

כיום, עם אשרורו של מתווה 'פראוור – בגין' לפתרון 'הסוגייה הבדואית' גם תפקידה של מנהלת הבדואים אמור לעבור ריוויזייה, אולם הרעיון האנטי דמוקרטי שעומד בבסיס המנהלת ברור. גוף ממשלתי פקידותי, עליו לציבור ונבחריו אין כל השפעה, מנהל בפועל את החיים הציבוריים של המגזר הבדואי עד רמת חיבורי המים. יש לציין כי תושבי הכפרים הלא מוכרים בנגב מהווים אוכלוסייה ייחודית במדינת ישראל מכיוון שהם אינם מיוצגים על ידי רשות מקומית. במידה רבה, מנהלת הבדואים היא הרשות המקומית הרלוונטית, אולם שלא כמו בכל מקום אחר בארץ, לתושבי הכפרים אין כל אפשרות ריאלית להשפיע על מדיניותה.

נחזור, למנהלת הזהות היהודית של בנט.

ההיגיון של הקמת מנהלות (א)ציבוריות פעל עד כה ככל שהיה מדובר באוכלוסייה הלא יהודית. הבדואים, למשל. הטיפול היעיל באוכלוסייה זו, שמאז קום המדינה (ואף לפניה) נתפסים על ידי היישוב הציוני כבורים שאינם בשלים עדיין לחוויה הדמוקרטית בכללותה, הוא באמצעות גופים מבצעי מדיניות ששואבים את סמכותם מכוח החוק ואינם כפופים להגיון הדמוקרטיה המהותית.

השינוי הגדול בהקמת מנהלת הזהות היהודית היא החלת הגיון אנטי דמוקרטי זה גם על האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל. בין אם מדובר כרגע על 'חיזוק הזהות היהודית', מושג אמורפי כל כך שהוויכוח עליו הוא לב ליבת היהודית ב-2000 שנה האחרונות, ובין אם בעתיד יהיו אלו נושאים אחרים שעל הפרק.

הציבור היהודי (בעיקר זה החילוני), אליבא דחברי הבית היהודי, נתפס כקהל פאסיבי אותו יש לחנך ואת זהותו להעמיק. פקידי ציבור ודמויות אחרות (שכלל לא נבחרו על ידי הציבור) מהווים אלו שבפועל מנהלים את מרקם החיים הציבורי – ועוד בנושאים רגישים שלא ניתנים לכימות כגון 'זהות'.

חבר הכנסת אחמד טיבי אמר פעם כי מדינת ישראל היא 'דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים'.  הקמתה של מנהלת הזהות היהודית היא במידה מסוימת הוכחה לשגיאתו של טיבי.

דמוקרטיה זה לגמרי Over rated.

הנגן האלמוני – פרוזה לשישי

מעטים הם רגעי השלווה בעיר. צפופה, אפורה, רועשת, חסרת מנוחה. באלפי בנייני 'רכבות' מסתגרים להם עשרות אלפי בני אדם. מגיפים את החלונות, איש איש בביתו, מייחלים למעט שקט. רק שעות בין הערביים של יום השישי שונים הם. אחרוני הקונים עוזבים את המכולות השכונתיות במהירות, החלות החמות במאפייה הולכות ואוזלות, ריחות תבשילים עולים בחדרי מדרגות. נדמה כי השכינה עושה את דרכה לשכונה, מטילה על כולם צל עונג כבד.

 

בעודו מתעסק בעניינים אחרונים של חול הסתננו אל חלונו צלילים רחוקים. אי אפשר היה שלא להקשיב. השכונה כאילו עצרה את נשימתה. יכול היה להישבע כי נהגים עצרו את נסיעתם החפוזה ברחוב. ניגוד עז השתרר בין הבתים המנוכרים, החצרות העזובות, הבדידות הקיומית לנעימת הפסנתר שהשתחלה לה בין חרכי דלתות, סדקי קירות. אחרי דקות ספורות זה נעלם לו. ההפסקה הפתאומית רמזה כי גם הנגן האלמוני נבהל מעוצמת הרגע.

 

מאז אותו יום חיכה לשובו של אותו רגע בימי השישי השכונתיים. בסימביוזה מושלמת עם סביבתו חתר הנגן האלמוני תחת הנחות היסוד של הזרות ולכמה רגעים הפך אותם רקמה אנושית אחת חייה. השבועות חלפו והמנהג התקבע. מאז, התעסק רק בשאלה אחת – מי הוא אותו נגן אלמוני. אולי שכן סטודנט הממיר רגעים נטולי מאמרים בקריאת פרטיטורות מורכבות. אולי דווקא גברת, עולה חדשה מרוסיה, שגעגועי הגלות מביאים אותה בעל כורחה אל הפסנתר הישן והמוכר.

 

באחת משיחות החולין להן נהג להקשיב בסלידה בעודו ממתין לתורו בקופה, הבין כי לא רק הוא עסוק באותה שאלה. אחת השכנות טענה כי מדובר באחד לא מוכר אותו ראתה בעבר  מלווה חבורת סבלים אשר סחבו על גבם פסנתר רעוע. השנייה הבהירה כי לא כך הדבר ומדובר בשכנתה הערירית שמאז מות בעלה לא מוכנה להתרחק מעבר לספסל השבור בגינה המשותפת.

 

עם הזמן הפכו הצלילים לחלק מהשגרה. המוזיקה השתלבה עם הפלפלים האדומים המטגנים על הכיריים. צלילי השמן הרותח התערבבו עם קרקוש הסירים הנשטפים בכיור שלוו באקורד מינורי מושלם. הנגינה הפכה חלק מרכזי, אך קבוע, מצלילי החיים. חלונות נפתחו בדיוק באותה השעה על מנת להקשיב. ילדים עצרו את משחק הכדור. לחמש דקות הפכו כולם פרשנים מדופלמים. פה האקורד התפספס, שם הדיאז החליק. בסיום הקונצרט השבועי חזרו כולם לעסוק בענייני השבת המתקרבת. מחויכים יותר.

 

אבל הוא תמיד ידע שיש משהו עצוב בנגינה הזו. מודעת לעצמה. מבינה את קרב הבלימה הנואש אותו היא מנהלת. לא היה לו ספק כי כמו שהגיעה כך תעזוב מבלי לתת הסברים. בלי הדרן לסיום. בלי מחיאות הכפיים הראויות כל כך. כשהגיע רגע הפרידה הצפוי ישב מהורהר בביתו, לוגם מכוסית העראק כפיצוי. היה משהו אבוד מראש במלחמה בין הבדידות הקולקטיבית לרגעי הביחד הספורים הללו. הזרות חזקה מכולנו.

 

בשבועות לאחר מכן שבה השכונה להתנהל כדרכה העגמומית. הצפיפות חזרה להעיק. רעש העוברים ברחוב התחזק יותר מאי פעם. אפילו החלה במאפייה השכונתית איבדה קצת מטעמה. רגעי האושר הקטנים שוב נצצו באפלת חוסר המשמעות. יושבים איש איש בביתו ומחכים.

'ויתילדו על משפחותם'

פרשת 'במדבר' הפותחת את חומש במדבר מתארת לקורא המודרני אולי את מפקד האוכלוסין הראשון בהיסטוריה. פוקו, בין היתר, הצביע על חשיבות פעולות כגון מפקד אוכלוסין לשכלול ועדכון כוח הריבון, אולם אין ברצוני לעסוק בסוגיה זו, אף על פי שהמתואר בפרשה סותר במידה מסוימת את ההנחות הכרונולוגיות של פוקו בדבר תיארוך טרנספורמציית הריבון עליה הוא מדבר בהרחבה.

 כן יש ברצוני לעסוק דווקא בפסוק יח, פרק א בו נכתב כך:

"ואת כל העדה הקהילו באחד לחודש השני ויתילדו על משפחותם לבית אבתם במספר שמות מבן עשרים שנה ומעלה לגולגלתם"

פסוק זה, ובעיקר המונח הסתום, 'ויתילדו על משפחותם', העסיק דורות רבים של פרשנים. בספר "שבע שנים של שיחות", מתאר ישעיהו לייבוביץ' כי ההסברים המקובלים למונח 'יתילדו' התמקדו בשתי פרשנויות. פרשנות אחת גורסת כי המילה יתילדו מקבילה למילה ויתיחסו', כלומר בני ישראל בני העשרים היו צריכים להפוך פומבי את השייכות המשפחתית והייחוסית שלהם.  פרשנות שנייה ראתה במונח זה רמז למחויבות החיילים לעתיד להוכיח כי אכן הם בני 20 ומעלה. לייבוביץ' תיאר זאת בשפתנו כסוג של הנפקת תעודת לידה. (שבע שנים של שיחות, עמ' 624).

הפרשנות המקובלת למונח מתכתבת עם זמננו באופן מרתק. התכתבות ראשונה ומעט בנאלית היא כמובן קביעת מגבלת גיל להתגייסות לצבא.  ברור כי במציאות המודרנית בה מרגע הולדתו של אדם יודעת עליו המדינה את מרבית הפרטים הנחוצים לה, אין צורך להנפיק הוכחת גיל בלשכת הגיוס אולם הקביעה כי ישנו רף גילאי מסוים ממנו אי אפשר לחרוג הקובע מי כשיר לשירות צבאי ומי לאו אינה טריוויאלית בעיני.

בנוסף, המציאות הישראלית מוכיחה כי הייחוס המשפחתי/עדתי משפיע מאוד על התפקיד והציפיות שיש מהמתגייסים השונים. אם בעבר, באמצעות תפיסת התפקידים הפיקודיים והמובחרים ביותר, שימש הצבא כאמצעי שליטה הגמוני לאליטה הקיבוצית אשכנזית ('אתם תקראו לי המפקד, ואני אחר כך אהיה ראש ממשלה') כיום, ישראל 'השנייה' היא זו שתופסת את תפקידי המפתח הצבאיים והאליטות מוצאות להן נתיבים אחרים הסוללים את דרכם לעמדות המפתח החברתיות. (למשל ענף היי טק הישראלי והרצון לשרת בתפקיד 'שיעזור לי אחר כך בקריירה'). החוקר יגיל לוי כתב על כך רבות.

אולם פרשנות שלישית אותה ארצה להציע קשורה לחברה שלא מוכנה להשלים עם היותם של בניה הצעירים לוחמים עשויים ללא חת שאחראים גם על פשעי מלחמה ועוסקים בפעולות של שיטור וכיבוש אוכלוסייה אזרחית.  במציאות הישראלית, עם גיוסם של בני ה-18 לצבא הם הופכים לילדים קולקטיביים. (גלעד שליט 'הילד של כולנו' להזכירכם) חיילים ילדים שמעצם היותם כאלו הופכים למבצעי המדיניות הממשלתית מחד, אך נטולי אחריות אישית על מעשיהם. בנוסף, במין היפוך תפקידים הזוי הופכת החברה הישראלית למגינת שלום ילדיה/חייליה ולא להפך.

ניתן לתהות האם בני ישראל ההיסטוריים, כשהכינו עצמם למלחמה במדבר וכשהקימו אולי את מאגר האוכלוסין הראשון בהיסטוריה, הכינו את הקרקע לתפיסת הלוחם כ-'ילד' הקולקטיבי של החברה?

'התילדות' הלוחמים מעבר להיותה פרדוקס חברתי, משחררת את הקהילה מהתמודדות עם הרעות החולות המתלוות לכל מציאות מלחמתית, שלא נדבר על רעותיו החולות של הכיבוש. כשהחייל 'מתיילד' הוא בהכרח משוחרר מכל המגבלות המוסריות הממשטרות את הבוגר כיצור סוציאלי. תפיסת החייל כילד, גם אם מתרחשת באופן סימבולי כמו במקרה הישראלי וגם אם מתקיימת בפועל כמו במדינות אחרות בעולם השלישי בעיקר ביבשת אפריקה, משרתת את החברה בכך שהיא מייתרת את הדיון בהשלכות המוסריות של פעילות 'הילדים הסוררים'. הילד משוחרר ממוסכמות חברתיות. החייל כילד מעביר את הלחימה מספירת הפעילות האנושית הכפופה לחוקים, נורמות ומוסר ומעביר אותה לספירת הילדות בה האחראיות האישית למעשים מוגבלת מאוד עד לא קיימת.

השימוש הישראלי בהיותו של החייל ילד, משרתת גם את התפיסה המעוותת שהופכת את המציאות על ראשה ומתייחסת לצבא החזק במזרח התיכון, ולמדינת ישראל כולה, לקורבן הנצחי של הסכסוך באזורנו ולצד שבוחר, כביכול רק להגיב לפעולות האלימות של הבריונים והמופרעים הכיתתיים.

בזעיר ענפין, התיילדות החיילים היא הפרדוקס הישראלי במיטבו.